עם אחד בקו אחד

במהלך המלחמה, ניסיתי לבטא את התחושות שלי באמצעות האמנות. אחת היצירות הייתה מגן דוד המורכב ממספר כפות ידיים שלובות זה בזה, המסמל אחדות וכוח לאומי. יצירת האמנות הנוקבת הזו, מוצגת כבר מתחילת המלחמה בכיכר החטופים, היא כעת חלק מתערוכה נודדת עולמית, המפיצה את המסר החזק שלה ברחבי העולם. 

מלחמת ׳חרבות ברזל׳ עוד לא תמה, והשפעותיה מורגשות בכל יום ושעה. לכן, גם השנה יוקדשו ההכנסות מהתערוכה לסיוע בהתמודדות עם השלכות המלחמה, על ידי תמיכה בעמותת 'קהילת שבט הנובה'. העמותה עוסקת מאז 7 באוקטובר בסיוע, תמיכה ושיקום לשורדי הנובה והמסיבות בדרום, ולבני המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהן בטבח. 

התערוכה אינה מכילה רק ציורים – זו תערוכה מלאה בסיפורים. היא מבקשת לא רק לזכור – אלא להרגיש. כל ציור אשר מוקדש לנופל או לנרצח מוצג בגודל אחיד, כסמל לשוויון ולכאב המשותף.לצערנו, לא ניתן היה להציג את כלל האהובים והאהובות שנפלו, אך הם כולם נוכחים כאן – בלב, בקו, ובזיכרון. לצד היצירות המוקדשות, מוצגים ציורים שנוצרו במהלך המלחמה – על אהבה, חוסן ורגעים קטנים של אור.כולם צוירו באותם קווים, אך בגדלים משתנים – כשם שהרגשות משתנים. הם מייצגים אותנו, את החיים עצמם: את מי שממשיכים, שנלחמים לא רק על הגבול – אלא גם על הלב.אנחנו ממשיכים את החיים לצד המלחמה, וזו אולי הדרך הנכונה ביותר.אבל בתוך כל זה – חשוב לעצור, להביט, ולזכור. לעצור ליד כל ציור, לקרוא את הסיפור, ולראות את האדם שמאחוריו.כי זה מה שהמשפחות היו רוצות – שנזכור את אהוביהן כפי שהיו באמת. ושלא נדע עוד צער. אמן.